<h1>ספר החינוך מצוה תכ"ז</h1>
<h2>דף עו.</h2>
שלא נתחתן עם האומות. וכתב הרב רבנו משה בן מימון זכרונו לברכה [פי"ב מאיסורי ביאה ה"א], לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האומות, שנאמר [דברים ז'] ולא תתחתן בם. וענין החתנות הוא שיתן בתו לבנו או בנו לבתו, וכמו שביאר הכתוב [שם], בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, וכל שכן המזדווג עמהם שהוא בעצמו בכלל האיסור, ואמרינן במסכת עבודה זרה [ל"ו ע"ב] דרך חתנות אסרה תורה, ואף על פי שהכתוב הזה דלא תתחתן בשבעה עממים הוא דכתיב ובגרותן דוקא, והכי משמע להו לרבנן שאמרו בגמרא [יבמות ע"ו ע"א] בגרותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, במה שחזר הכתוב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך ירבה שבעה עממים וכל שאר האומות באיסור אף בגיותן, אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרות לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממים מותרין בגרות, ואיסור זה יהיה דוקא כשהוא מיחדה לו לאשה, אבל הבא על הגויה דרך מקרה כאדם הבא על זונתו שלא בפרהסיא אין בזה אלא איסור דבריהם, והוא איסור נשג"ז המוזכר בעבודה זרה [שם]. משרשי המצוה לפי שרוב המון העם דרך טפשות ימשכו אחר עצת נשותיהם ואם ישא אדם בת אל נכר תמשכהו לעבודת עבודה זרה, ועוד כי גם בניה ממנו תגדל לעבודה זרה ואוי לו לפוסל את זרעו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין פ"א ע"ב] הבועל ארמית בפרהסיא, כלומר לעיני עשרה ישראל או יותר, קנאין פוגעין בו, וראיה לדבר מעשה פנחס וזמרי, ומכל מקום אין הקנאי רשאי לפגוע בו אלא בשעת מעשה הזמה, וכמעשה שהיה, שנאמר [במדבר כ"ה] ואת האשה אל קבתה, אבל אם פירש אין הורגין אותו אבל מביאין אותו לבית דין ומלקין אותו מכיון שעשה המעשה בפרהסיא. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין ידענו מדברי קבלה שהוא בכרת, דכתיב [מלאכי ב'] ובעל בת אל נכר יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. וגוי הבא על בת ישראל אם היא אשת איש נהרג עליה, ואם לאו אינו נהרג, אבל ישראל הבא על הגויה בזדון ואפילו דרך זנות היא תיהרג מכל מקום מפני שבא לישראל תקלה על ידה, כדין הבהמה, ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר [במדבר ל"א] הן הנה היו לבני ישראל וגו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרגו. ויתר פרטי דברים אלה מבוארים בעבודה זרה [ל"ו ע"ב] ובסנהדרין וביבמות [ע"ו ע"א] וקידושין [ס"ח ע"ב]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, ועובר על זה ונתחתן עם שבעה עממים בגירותן, כלומר שייחד לו אשה מהן ובא עליה לוקה, והמייחד אשה מהן לבנו, או שנתן בתו לאחד מהן האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה, ובשאר עממים וכן בשבעה עממים בגיותן המייחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד לוקה מדאורייתא בביאה ראשונה מאחר שייחדה והיא תיהרג, ואם לא יחדה אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
